החלטה בתיק ת"א 1800-06-10

1.         המבקשת הגישה תביעה למתן צו הצהרתי, לפיו הסכם משכון והסכם משכנתא עליהם היא חתומה, והחלים על זכויותיה בדירתה, ברח'  ספיר 12 בק' מוצקין, הרשומה כחלקה 552/6 בגוש 10430 (להלן "הדירה") - בטל. עוד טענה המבקשת, כי הסכם פשרה שנחתם בינה ובין אחרים לבין המשיב 1 (להלן  " הבנק") בטל וכי על כל פנים יש לראות בה דיירת מוגנת ואו כי היא מוגנת מפני פינוי בהתחשב בסעיפים 38 ו-39 לחוק ההוצאה לפועל התשכ"ז-1967 (להלן " חוק ההוצאה לפועל").

2.         בד בבד עם הגשת כתב התביעה, הגישה המבקשת גם בקשה למתן צו זמני, אשר יאסור על הבנק לפנות אותה מהדירה. צו כזה ניתן. בהחלטתי זו עלי לפסוק אם להשאירו על כנו.

עובדות רלוונטיות

3.         הזכויות בדירה הן בבעלות משותפת בחלקים שווים של המבקשת ושל המשיב 2 (להלן "עבדי"). המבקשת ועבדי חיו יחד כידועים בציבור בדירה. לימים עזב עבדי את הדירה, והמשיבה נשארה לגור בה עם שני ילדיה (שאינם ילדיו של עבדי). לטענת המבקשת היא רכשה את הדירה בשותפות עם עבדי בעת שחיו כידועים יחד כידועים בציבור.

4.         לעבדי היו עסקים שונים, בין היתר הוא היה בעליהן של חברה בשם ארז הגליל וחברה בשם ארז שיווק סיגריות (להלן "החברות"). בשנת 1998 הגיש הבנק תביעות נגד החברות בגין חובות לבנק, שהגיעו לסכומים של מעל לשלושה מיליון ש"ח לאותה עת. גם אמו של עבדי, הגב' יהודית עבדי (להלן - "יהודית"), היתה מעורבת בהיותה ערבה לחובות החברות או חובות עבדי.

5.         עבדי והמבקשת מישכנו עוד בשנת 1994 את הדירה לטובת הבנק להבטחת חובותיהן של שתי החברות.

6.         משעבדי, יהודית והחברות לא שלמו את חובות החברות לבנק, ביקש הבנק לממש את המשכון שרבץ על הדירה. בין יתר ההליכים שננקטו הוגשה תביעה נגד עבדי, החברות ויהודית בת"א 610/98, במסגרתו חתמו הצדדים על הסכם פשרה, נושא תאריך 12/3/00 (להלן "הסכם הפשרה"). על אף שהמבקשת לא היתה צד בתובענה, חתם עליה בא-כוחם של הצדדים ושל מרים כצד בהסכם הפשרה.

על פי הסכם הפשרה נקבעו, בין היתר, מנגנון לתשלום החוב, הוסכם כי לחייבים הנ"ל לא תיהיה כל טענה באשר לתוקפו של החוב, וכל טענותיהם שהועלו נגדו בשלוש תביעות שהגישו, לא ידחו. כן נקבע כי אם החייבים לא ישלמו את החוב, יהיה הבנק רשאי, בין היתר, לממש את המשכון על הדירה (סעיף 8 להסכם הפשרה).

7.         אין מחלוקת כי החייבים לא עמדו בתשלום החובות לבנק, כפי שהתחייבו בהסכם הפשרה.

8.         ב-2/11/03, לאחר שהמשיבים לא עמדו בתנאיו של הסכם הפשרה, הגיש עבדי תביעה לבית המשפט המחוזי בחיפה בת"א 409/03 לפסק דין הצהרתי, שם העלה את אותן העילות שמעלה המבקשת בתביעתה ובבקשה למתן צו מניעה זמני. כב' השופט נאמן פסק דין  בתיק, הנושא תאריך 28/12/04, לפיו עבדי וחברתו לחיים, היא המבקשת, על כל הטענות שהיו לו והמתייחסות להתנהלות הבנק ואו לתקפותו של שטר המשכנתא. כן קבע השופט נאמן בפסק דין זה כי עבדי ויתר על כל טענה לדיור חלוף בהסכם הפשרה. לפיכך, התביעה נדחתה ועבדי חוייב בהוצאות.

9.         עבדי לא הסתפק בכך, והגיש ביום 24/2/08 תביעה בת"א 280/08 בעילה חדשה, לפיה הבנק לא גבה שיקים מחוללים. עבדי, שהיה בהליכים של פשיטת רגל, לא קיבל היתר על ידי הנאמן להמשיך בתביעה בטענה כי אין סיכויים להמשיך בה, ובית המשפט של פש"ר אישר עמדה זו ולא התיר לעבדי להמשיך בה.

10.        טענה נוספת של עבדי, שנטענה במסגרת תיקי הוצל"פ 02-30472-98-3,לעכב הליכי מימוש הדירה בטענת פרעתי, נדחתה. עבדי שב וניסה מזלו בטענת פרעתי בתיק הוצל"פ 02-06185-037, נדחתה אף היא. אף ערעור על החלטה זו, נדחה .

טענות המבקשת

11.        המבקשת טוענת טענות רבות כנגד החוב של עבדי והחברות: היא לא היתה צד להסכם הפשרה; חלקה בהסכם הוא אך ורק לאישור עובדת קיומו של תיק מימוש המשכון; הויתורים שבהסכם הפשרה, אינם נוגעים לה; נכון הוא שתביעה שהגישה במסגרת ת"א 231/99, ובה העלתה טענות דומות לטענות שהובאו לפני, נדחה מחוסר מעש, אולם יש לראותה כנמחקת ולא כנדחית, מאחר ומדובר בפסק דין עקב חוסר מעש; גם אם הסכם הפשרה מחייב אף אותה, הרי סעיף 14 בו, מאפשר לה להעלות כל טענה שהועלתה על ידה במסגרת התובענה הנוכחית.

            באשר לחובות טוענת המבקשת, כי הבנק הטעה אותה בעת שהוחתמה על הסכם המישכון: מנהלו של הבנק באותה עת, קובי, אמר לה שאין מה לחשוש באשר לחובות בחשבונות שנוהלו על ידי עבדי, שכן יש בחשבון שיקים מרובים בסכומים גדולים, שהבנק ייפרע עליהם. בשלב מאוחר התברר כי השיקים היו במסגרת עסקאות מפוקפקות שהבנק היה מודע להן, ואשר במסגרתן בוצעה פעולה של "גלגולי שיקים". בשלב מסויים, לקראת סוף 1995, החליט בנק לאומי, שאצלו התנהלו החשבונות של אחד בשם הורוביץ, שגלגל שיקים פיקטיביים יחד עם עבדי, שלא להתיר יותר גלגול שיקים. הבנק המשיך לכבד שיקים אשר נמסרו על ידי עבדי במסגרת עסקאות של גלגול שיקים, וכתוצאה מכך נוצרה יתרת חובה גדולה בחשבונותיו. המבקשת, לטענתה, לא ידעה על גלגול השיקים, ורק לאחר החתימה על הסכם הפשרה, נודע לה ממנהל הבנק, צבי גל, שהחליף את המנהל קובי, על שיטת הגלגול הפסולה. היא חתמה על הסכם הפשרה מבלי לדעת כי השיקים שווים את קליפת השום. קובי אף הציג לפניה מצג מוטעה לפיו יש בחשבונות כספים מספיקים לכסות את החובות ולפיכך החתימה על המשכון תהא לצרכים פורמליים בלבד ולא תביא למכירת דירת המגורים שלה. היא לא ידעה באותה עת כי החברות נמצאות ביתרת חובה של מיליונים.

            עוד טענה כי המערערת כי היא דיירת מוגנת לפי חוק הגנת הדייר (נוסח משולב) התשל"ב-1972 והיא זכאית לדיור חלוף לפי סעיפים 38 ו-39 לחוק ההוצאה לפועל. רק לאחר החתימה על מסמכי המשכון נודע לה כי הבנק החתים אותה על ויתור על זכותה להשאר בדירה כדיירת מוגנת, לא הסביר לה על הויתור, והיא לא הסכימה מעולם לותר בעניין זה; הבנק לא הפנה תשומת לבה לכך שהיא זכאית על פי הדין לקבל ויתור חלופי, וסעיף הויתור אינו בהיר וברור. יש, על כן, לבטלו מחובת הצדק ותקנת הציבור.

12.        לחילופי חילופין, טענה המבקשת כי היא זכאית לרכוש את הדירה בהתאם לתנאים המפורטים בסעיף 7 להסכם הפשרה, דהיינו בסכום של 45,000$, וכי עבדי ויהודית שלמו על חשבון החובות סכומים מרובים, שיש להפחיתם ממחיר הדירה. על הבנק לפרט את הסכומים ששולמו, אם כי היא סבורה כי שולם על חשבון כבר כ-20,000$. זאת ועוד: הבנק החזיק בסכומי שיקים גדולים, ויש לזקוף סכומים שהבנק נפרע עליהם על חשבון פדיון הדירה.

13.        עוד טענה המבקשת כי הבנק השתהה מאז הסכם הפשרה ולפיכך אין לו זכות להפרע על פי הסכם המישכון או המשכנתא.

טענות הבנק